<h1>איסור והיתר לרבינו יעקב ב"ר משה מבניולש פ"ח</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ריאה שנקבה אע"פ שלא חסרה טרפה. והוא שנקב קרום עליון וקרום תחתון. אבל אם נקב עליון ולא נקב תחתון, התחתון מגין. שאומרים כל אחד ואחד מגין לחבירו וכשרה. ריאה דאגלידא כאהינא סומקא. פירוש שניטל קרום העליון ונשאר בו בתחתון, כשרה. שבעבור דקותו הוא כתמרה האדומה, ואין זה לקות וכשרה.
<h2>דף מו:</h2>
האי ריאה דאוושא, פירוש שמשמעת קול בעת שנופחים אותה, שיוצא ממנה רוח. אי ידעינן היכא אוושא מותבינן עלה גדנפא או גילא, אי מבצבצא בנפיחה טרפה. דודאי נקובה היא. ואי לא כשרה. ואי לא ידעינן היכא אוושא משימין הריאה במים פושרין לבד, ולא במים חמין משום דמכווצין לה. ולא במים קרים משום דמטרשי לה. פירוש שמקשים אותה. אי מבצבצא בעת הנפיחה טרפה, דקרום שעליה מחמת מכה הוא, ועכשיו מחמת המים נמוח ונשאר הנקב. ואי לא מבצבצא כשרה, שמעולם לא היה בה נקב. וזה שמשמעת קול הוא מפני שהתחתון נקב והעליון לא נקב, ורוח שבפנים הוא. ופירש רבינו חננאל בצבוץ, נשיבת רוח, שדוחה המים. וי"א בוצץ. והוא דבר המוציא זיעה. וכך פירש רבינו האיי ז"ל והביא ראיה מפרק כיצד צולין [ירושלמי שם ה"א] דתנינן התם כל העצים בוצצים משקים אבל הרמון אינו בוצץ. פירוש כל העצים על ידי חום האש מוציאים זיעה, וכל דבר היוצא למעלה קרוי בצבוץ, כדאמרינן ביומא [ל"ח ע"א] דלתי שערי נקנור היו מבצבצין ויוצאין מתחת הספינה לאחר שטבעו. כתבו הגאונים כל בודק צריך לבדוק הריאה אם עולה בנפיחה. ואם לא נפח הריאה תהיה ספק טרפה. וזה הכלל בריאה, דכל זמן שנולד בה ריעותא לא יועיל בה נפיחה עד שנבדוק אותה מתחלה. ועכשו לא נהגו בנפיחת הריאה מטעם דלא מחזקינן ריעותא, דאין נקב בלא סירכא. שחט את הקנה ואחר כך נקבה הריאה כשרה. ויש פוסקים דהוא הדין אם שחט את הושט ואחר כך נקבו בני מעים דכשרה, שהרי בני מעים תלוים בושט. והר"ם ז"ל פסק לאיסור בין בריאה בין בבני מעים. ועבדינן כותיה. וכן נראה דאסור כיון שנולדו בו סימני טרפה קודם גמר שחיטה. ריאה שהאדימה בין כולה בין מקצתה כשרה. וכן פסק הרי"ף. מדאמרינן אדומה כשרה מדרבי נתן. ובההיא ליכא מאן דפליג. וכ"כ רש"י וכ"פ הר"ם. ורבינו אפרים חולק על הרי"ף וכתב שכשהאדימה בין כולה בין מקצתה טרפה. שהאדימה משמע על ידי מכה. מדמקשינן בגמרא מנצרר הדם אע"פ שלא יצא. אבל אדומה שהיא ממילא ובידי שמים כשרה. ובההיא קאמר רבי נתן דכשרה כשהיא בידי שמים. והראב"ד כתב דהלכה למעשה עבדינן כמעשה רבינו אפרים, ואי חזינן ריאה שהאדימה בדקינן בדופן כנגד אותו מקום, אם יש בו מכה מידי אדם היא וטרפה. ואם אין בו מכה כשרה. וכן עשה מעשה הרב עצמו. ואומר אני, מאחר שהרי"ף והר"ם הסכימו לדעת אחת, כותייהו עבדינן, אע"ג דמעשה רב. ועוד שהר"ש מסכים עמהם. ריאה שיבשה מקצתה טרפה. משום דלא הדרא ובריא, והרי היא כנטולה. ועד כמה כדי שתפרך בצפורן. אבל אינה נפרכת בצפורן כשרה אע"ג דיבשה כל כך דאילו תינקב אינה מוציאה דם, אפילו הכי כשרה. דכיון דלא שליט בה אוירא הדרא ובריא. ריאה דקיימא גלדי גלדי אי נמי חזותא חזותא כשרה. יש מפרשים גלדי גלדי, קרושטאה בלעז, כעין חזזית דדמי למצורע. אוכמי אוכמי דדמי לכוחלא. חזוותא חזוותא גווני דמתכשרא בהו ריאה, כגון ירוקה ככרתי או אדומה. ור"ש פירש אוכמי, מיני שחרות. ואע"ג דאמרינן [מ"ז ע"ב] כדיותא טרפה, ההיא מיירי דיש לו שחרות הדיו יותר מזה. ויש מי שמפרש אוכמי אוכמי אפילו כדיותא. דכי אמרינן כדיותא טרפה, בכולה. אבל במקצתה כשרה. אין מקיפין בבועי. כלומר היכא דאיכא ריאה דאית בה תרתי בועי, חדא נקובה וחדא שאינה נקובה. ולא ידעינן אי מקמי שחיטה אינקיב או לבתר שחיטה אינקיב, לא אמרינן ננקוב לאידך ונחזי נקב דהאך אי דמי לנקב דהאך. אלא כיון דאשתכח חדא דאינקיבה טרפה. וכתב רבינו שלמה דהני מילי היכא דאיתה במקום דלא ממשמשא ידא דטבחא, אבל במקום דממשמשא ידא דטבחא כשרה.
<h2>דף מז.</h2>
תרי בועי דסמיכי להדדי. כלומר שיש סירכא בין בועא לבועא, טרפה. חדא ומתחזיא כתרתי מייתינן סילוא ובזעינן לה, אי שפכי להדדי מי זכים חדא היא. ואי לא שפכי להדדי ואינקוב וסריכי להדדי טרפה. אי נמי אי שפכי מים עכורים או מים סרוחים או נתמלאו אלו הבועות כמו ליחה לבנה, והיינו מוגלא דאמרינן בגמרא, טרפה. כך היא דעת רבנו [חננאל] דגריס תרתי בועי דסריכי. שאין בועות אוסרות בלא סירכא. ועל כן פשט המנהג דלא בדקינן כלל בבועי, אע"ג דסמיכי להדדי, אם אין בהם סירכא. ואף למאן דגריס "דסמיכי", אע"ג דהני דמשתכחי כל יומא בריאות. לאו בועי נינהו, מפני שהם קשים מאד, כדרך שקוראים אותן בתלמוד [מ"ח ע"ב] טינרי טינרי. פירוש צמחים קשים כסלע. פיירגודא בלעז. וכן כנדי כנדי, גדולים, כמו טנדי טנדי. ושניהם כשרים בכל ענין אפילו סמיכי אהדדי. מתוך שהם קשים אינם נוחים להנקב.
